עברית

Photo by Yonatan Sindel/Flash 90

ניצוץ לא מספיק. אנחנו זקוקים לדלק

אם המחאה לא תיתרגם לתקציבים חדשים, להחלטות חדשות, להשפעה על גופי האכיפה והטיפול המונע, הרי שהיא תישאר בגדר אש נהדרת, שבערה לרגע, ולא הוסיפה לבעור, ולא השפיעה.

כשלמדתי ב"חדר" בבית כנסת (אשכנזי!) באשקלון, שמעתי לראשונה על ראשי התיבות של חנוכה. ראשי התיבות הן: ח' נרות, והלכה כבית הלל. זה נחמד, אבל מה זה בעצם אומר?

יש כאן, כמובן, הפנייה למחלוקת המפורסמת של בית הל ובית שמאי, בעניין הדלקת נרות חנוכה. בית שמאי גורסים שבלילה הראשון לחג, עם שיא החגיגיות וברכת "שהחיינו", צריך להדליק את כל הנרות, שמונה נרות ושמש. ומשם, בכל יום להחסיר נר אחד. עד שביום השמיני, האחרון, של חנוכה, נדליק נר אחד בלבד. בית הלל, לעומתם, גורסים הפוך: בלילה הראשון יש להדליק נר אחד, ומשם לעלות בכל ערב בנר נוסף. כרגיל, ההלכה היא כבית הלל, וכך אנחנו נוהגים גם היום.

השאלה היא: מה המהות של המחלוקת? בעיני, שמאי והלל מדברים על החיים האנושיים. לפי שמאי, אנחנו מגיעים לכולם שלמים ומושלמים, ללא חטא, מעולם שכולו טוב. ומשם אנחנו הולכים ופוחתים, עד שאנחנו חוזרים לחושך המוחלט. לפי הלל, המצב הפוך. אנחנו מגיעים לעולם עם ניצוץ קטן, ויכולים כל הזמן לעלות ולהוסיף אור.

חנוכה הוא חג תלמודי, שקיבל כח והכרה עם שיבת ציון, כסיפור משמעותי של גבורה יהודית. במובן זה, חנוכה הוא חג של אקטיביזם. מתיתיהו הכהן ממשפחת חשמונאי, שהרים את נס המרד, היה ניצוץ קטן. הוא אפילו לא שיער את הכח שלו, של משפחתו, ושל כל מי שהצטרף אליהם, להיות חנוכיה שלמה, בת שמונה קנים. אבל, למתיתיהו היה ניצוץ והיתה לו תקווה ואמונה. בדיוק כממו האמונה והתקווה שממחישים בית הלל, המאמינים שאפשר להוסיף עוד ועוד אור בעולם.

מאבק בית חשמונאי, ומאבקים רבים נוספים, לטובת האור בעולם, לטובת חירות, דמוקרטיה, שוויון וצדק רחבים ככל הניתן, הם מאבקים הדורשים ניצוץ. ללא ניצוץ אי אפשר לשנות. ללא א/נשים עם בעירה פנימית אמיתית, עם רעב. רבים מהמאבקים החברתיים והפוליטיים בישראל לא מצליחים באמת כי אין בהם רעב. "היזהרו בבני עניים, שמהם תצא תורה" אומר התלמוד. במקומות של העוני והרעב, במקומות עם הניצוץ, מתחיל השינוי.

אבל, השינוי מתחיל משמש, המצית (כפי שכתבה חנה סנש "אשרי הגפרור שנשרף, והצית להבות"), שזקוק לנר נוסף. ללא שותפות, זה לא עובד. האימרה האפריקאית אומרת "רוצה להגיע הר? לך לבד. רוצה להגיע רחוק? לך ביחד". אש פנימית שלא מצליחה להדביק אחרים, נותרת בעירה ללא תוחלת, ושורפת את מי שמחזיק אותה.

המאבק באלימות נשים, שחולל בישראל את אחד הימים המרגשים בתולדות המאבק האזרחי, עם שביתה המונית של נשים ב4.12, הוא דוגממא מצוינת. שלוש נשים, שנחרדו מרצח הנערות בשבוע שעבר, שהביא את מספר הנשים שנרצחו מתחילת 2018, ל- 24. הנשים האלו יזמו שביתה. היא החלה להדליק בקטן. עוד אקטיביסטיות, התארגנויות ועמותות. משם, האש דילגה לארגוני הנשים הגדולים והממוסדים יותר, לרשויות מקומיות, לעסקים ולתקשורת הישראלית, שנרתמה בכל כוחה לתת רוח גבית.

אבל, חשוב לזכור: ניצוץ לא מספיק. אנחנו זקוקים לדלק, זקוקים לשמן שיחזיק את הבעירה לטווח ארוך. לכן חשובים ארגוני החברה האזרחית הממוסדים, הרצים לטווחים ארוכים ויודעים לקיים את הדחיפה והמאבק לאורך שנים, על מנת להפוך את הבעירה לשורה של החלטות, לשינוי מדיניות.

אם המחאה לא תיתרגם לתקציבים חדשים, להחלטות חדשות, להשפעה על גופי האכיפה והטיפול המונע, הרי שהיא תישאר בגדר אש נהדרת, שבערה לרגע, ולא הוסיפה לבעור, ולא השפיעה.

חנוכה הוא חג של השראה. חג של אור בחושך הכי גדול, עם הימים הכי קצרים. המשימה של כולנו היא להצית, לחזק ולהתמיד עם האש המחממת והמשנה סדרי עולם לטובה. חג שמח!

Обсудить на Facebook
@relevantinfo
Читатели, которым понравилась эта статья, прочли также...
Закрыть X
Content, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zFooter, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x